בלוג סוטריה השרון

בלוג סוטריה מס' 1 – מסכות

4/2/2020

אנחנו רגילים לנוע בעולם עם מסיכה על הפנים, וחלק ממנה היא ציניות ומרחק שאנחנו לוקחים מהדברים. משהו שמשאיר אותנו פחות פגיעים ופחות חשופים לצחוק או לגלוג מהאחר. בבית סוטריה אנחנו מנסים ליצור מרחב שבו הציניות נשארת בחוץ, מקום שבו גם הכעס וההאשמות מתקבלים ונמסים לאיטם. כשהדבר הזה מתאפשר יש לו איכות מדבקת. אדם אחד חושף, ואדם אחר הולך בעקבותיו ומדבר פתוח לא פחות. הדבר הזה טיפולי לצוות לא פחות מאשר לדיירים.

מלאני קליין המשיגה את המאבק שבין צרות עין להכרת תודה, וריאציה של דחף המוות של פרויד והמאבק שבין הדחף להרוס ולקלקל לבין יכולת לקבל ולתת. המאבק האנושי הזה חי בתוכנו, ואנחנו פוגשים אותו בעצמות גדולות גם אצל הדיירים שמגיעים אלינו. חלק מהם מגיעים אחרי תקופה ארוכה של מגע מאוד מצומצם עם בני אדם, לפעמים נראים כמו פליטים של החברה שנשמטו וכבר לא ממש זוכרים איך להתחבר ואיך להתמסר למגע ולתקשורת. כאן מגיע הניסיון לייצר סביבה עם פחות שיפוטיות, יותר קבלה, סביבה בטוחה בה משתדלים לא לנקום ולא לכעוס גם כאשר אדם קוצני ומבוהל. זו אחת הדרכים לראות את התהליך שאנשים עוברים אצלנו, תהליך של חזרה לחברה. חזרה ליכולת לתקשר ולהאמין בבני אדם. כמובן שזה רק צעד אחד בדרך ארוכה, ועדיין כל כך חשובה כדי להתמודד עם הבדידות שהיא חלק מהתמודדות הנפשית כל כך הרבה פעמים.

אחד המרחבים שהדבר הזה מתרחש הוא חדר האמנות. שם יושבים לבד אבל גם ביחד, ויחד עם ארבעת המטפלות באמנות המקסימות שלנו – תמר, לילך, רינת ורוני – אדם יכול לשחק עם חומרי הנפש שלו, עם מקום לעצמו אבל גם עם אנשים. הנה כמה תמונות מהשבוע, כולל כיתוב של אחד הדיירים – בחור רגיש מאוד.

כבר הרבה זמן שיש לי תקווה לספר על משהו מהדברים שקורים בסוטריה החוצה, אבל גם בשבילי זה דורש לעבור משהו – לקלף משהו מהקליפה שלי ולהיחשף. הבלוג הזה, במיוחד אם יהיה לו המשך, הוא חלק מהתהליך שלי.

אתמול בקבוצת שיר שהנחיתי ראיתי משהו מההתרחשות המיוחדת הזאת בזמן אמת – כאשר דייר שהיה זמן קצר בלבד ועמד לעזוב שיתף בדרמה שעבר – רוגז על דברים שאין אצלנו ותלונות רבות, כפי שהוא מכיר את עצמו בד"כ – ובתוך זה התרככות והתמסרות לדיבור פתוח יותר עם אנשים, ויכולת להגיד תודה גם על כמה ימים ספורים. בקבוצה הזו כל פעם דייר אחר בוחר שיר ולאחריו קוראים בקול את מילות השיר. הוא ביקש דווקא קטע אינטסטרומנטלי, דבר שלא היה עד היום, ובחשש מה נעניתי. לא כולם התחברו, אבל במשך שש דקות ישבנו ביחד והקשבנו למוזיקה, שלאחריה המרחב נפתח לשמוע איפה כל אחד נמצא. התרגשתי לשמוע איך אנשים הצליחו לראות את היופי והרכות אצל בחור כל כך קשוח וכמעט אטום כלפי חוץ, ולהגיד לו את זה ולהצטער שהוא עוזב.

נורית גלרון שרה את המלים של נתן זך והלחן של אילן וירצברג:

כולנו זקוקים לחסד,

כולנו זקוקים למגע.

לרכוש חום לא בכסף,

לרכוש מתוך מגע.

לתת בלי לרצות לקחת

ולא מתוך הרגל.

כמו שמש שזורחת,

כמו צל אשר נופל.

בואי ואראה לך מקום

שבו עוד אפשר לנשום.

כולנו רוצים לתת

רק מעטים יודעים איך.

צריך ללמוד כעת

שהאושר לא מחייך,

שמה שניתן אי פעם

לא ילקח לעולם.

שיש לכל זה טעם,

גם כשהטעם תם…

בואי ואראה לך מקום

שבו עוד מאיר אור יום.

כולנו רוצים לאהוב,

כולנו רוצים לשמוח.

כדי שיהיה לנו טוב,

שיהיה לנו כח.

כמו שמש שזורחת…

אז זה לא תמיד אפשרי, אבל ברור מה כולנו רוצים.

בלוג סוטריה השרון מספר 2 – אובדנות

7/3/2020

אלבר קאמי פותח את ספרו "המיתוס של סיזיפוס" במילים המוכרות הבאות: "בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות. להכריע אם כדאי לחיות את החיים האלה, אם לאו, פירושו לענות על שאלת היסוד של הפילוסופיה". עוד הוא אומר בפתיחה: "בעולם שניטלו ממנו פתאום האשליות והמאורות, אדם מרגיש עצמו זר. גלות זו אין לה תקנה, מפני שהיא חסרה את זיכרונות המולדת האבודה, או את תקוות הארץ המובטחת. פירוד זה בין האדם לבין חייו, בין השחקן לתפאורה שלו, הוא הוא תחושת האבסורד. לפי שכל האנשים השפויים חשבו פעם על התאבדותם, אפשר להסכים, בלי הסברים נוספים, כי יש קשר ישיר בין רגש האבסורד לבין השאיפה אל האין."

את שאלת היסוד הזו אנו פוגשים בסוטריה בתדירות גבוהה מאוד. אפשר להיעזר בקאמי כדי להבין שזו לא שאלה משוגעת, אלא שאלה אנושית בסיסית והיא אינה תיאורטית כלל ועיקר. שאלת ההתאבדות קשורה לתחושה של ניכור עמוק מהסביבה, תחושה של פליטות וחוסר שייכות, ובלשונו של קאמי – אבסורדיות של הקיום. רבים מהאנשים שמגיעים אלינו חוו פרקים ארוכים של תלישות, חוסר שייכות, ותחושה שהם אינם מתאימים או קשורים לעולם הזה שלתוכו הם נולדו, ובהמשך לכך גם שאלת הטעם בחיים והאפשרות להתאבד נוכחות פעמים רבות.

סוטריה נוצרה בין השאר כדי לתת, גם אם באופן זמני, מקום של שייכות וחיבור אנושי. המאמץ לייצר מרחב משפחתי, אינטימי, לא שיפוטי ועם ניסיון לאפשר שיח פתוח ומקבל כמה שאפשר, נועד בין היתר כדי להקל על אותה תחושת תלישות וחוסר התאמה ממנה סובלים אנשים כה רבים בחברה. עם זה, כמו מקומות טיפוליים רבים אחרים, נושא האובדנות מאתגר אותנו במיוחד ובכמה כיוונים שונים.

ראשית חשוב להבין שסוטריה איננה מקום שיכול או נועד למנוע מאדם שממש רוצה בכך להתאבד. אנחנו יכולים להשגיח, לדבר, לעודד, אולם בשונה ממחלקה סגורה אין לנו סמכות חוקית לעצור אדם מלצאת ואין לנו אמצעי מעקב או כפייה שיכולים למנוע מאדם שממש רוצה בכך לפגוע בעצמו. גם מבחינת אמות המידה של משרד הבריאות איננו יכולים לקבל אדם במצב שבו הוא רוצה לפגוע בעצמו באופן מיידי. עם זה, כמו מצבים רבים בתחום הנפש, האפור היום אפור מאוד. השלילה של הרצון למות באופן מיידי לא מורידה את שאלת ההתאבדות מהשולחן, ומותירה אצלנו שאלות רבות:

השאלה המוכרת אבל המאוד מסובכת להתמודדות היא למי נאפשר להיות אצלנו. ישנם מצבים רבים שאין התוויה חוקית לאשפוז כפוי, אולם רמת החשיבה האובדנית של דייר עולה. האם לשלוח אותו מאיתנו כדי שזה לא יקרה במשמרת שלנו? האם נקבל אלינו דייר כזה למרות הסיכון? כאן עולה הקונפליקט בין טובת הדייר לבין טובת הסביבה שלו, ובמקרה הזה אנחנו – הדיירים והצוות שהאפשרות של התאבדות בתוך המרחב שלנו מפחידה אותנו מאוד.

השאלה מתרחבת גם לשאלת השיח – האם בית סוטריה יכול להיות מרחב בטוח לאותה שאלה שמנסח באופן כל כך ברור אלבר קאמי? לכאורה התשובה היא פשוטה, ואפשר לדבר אצלנו על הכול, אבל לא תמיד הצוות והדיירים מוכנים לזה. בישיבת בית לפני כמה ימים אמר אחד הדיירים באופן ברור שהוא מבקש שהנושא הזה לא ידובר בישיבה. שזה מפחיד אותו ושהוא חושב שזה עניין לשיחה אישית. מהצד השני אחת הדיירות נפגעה מאוד כי הרגישה שהבית באופן כללי לא נותן לה את המרחב לדבר את מחשבות ההתאבדות שלעיתים עולות לה. גם זה בעייתי, שכן העובדה שמחשבות אלו אינן מקובלות חברתית מעצימה מאוד את הבדידות של אנשים רבים, והופכות את אותה שאלה אנושית עמוקה לנושא שהוא אסור בדיבור, ולנושא שעצם ההעלאה שלו אומר להרבה אנשים שנדרש מייד איש מקצוע ושזה לא נושא שבני אדם "רגילים" יכולים לדבר עליו ביחד. לא מצאנו פתרון באותה ישיבת בית, אבל ברור שאלו שני קולות אנושיים עמוקים וחשובים, ועלינו להתמודד אתם.

מחד – הפחד הכמעט מאגי מפני המילים, המילים שיכולות להפוך למציאות. כאילו אם נדבר על התאבדות, הדבר יקרה, ואם נצליח לא לדבר על זה אולי נצליח להימנע מזה. עבור לא מעט אנשים, כולל לפעמים הצוות והדיירים שלנו, הדיבור על התאבדות מפחיד ויש פחד מהשדים של כל אחד שיכולים להתעורר. אנשים מאוד שונים זה מזה ביחס לרצון והיכולת לדבר על התאבדות, ולא נרצה לאלץ אף אחד לדבר על זה. מאידך – הבדידות שיכולה להילוות למחשבות ההתאבדות אם הן לא זוכות למרחב בהן הן יכולות להתבטא יכולה להוביל להגברת המצוקה וכמובן שאם לא נשמע גם לא נדע לזהות את אותות המצוקה ולעזור לשמור על האדם ולהיות איתו ברגעים הקשים ביותר. בתוך המתח הזה אנחנו מנסים לנווט.

לא דיברתי כאן על הזכות של אדם להתאבד, כמו גם על נושאים רבים אחרים הקשורים להתאבדות, נושא שמושתק מאוד ופעמים רבות שומעים רק הדים לו דרך הסברים לעיכובים בתנועת הרכבות או סיפור של מישהו מפורסם שפתאום עולה לכותרות. גם לתקשורת יש נטייה לנסות להימנע מלדווח על המצבים הכל כך שכיחים האלו, גם כאן עם אותה אפשרות שעצם הידיעה על התאבדות עלולה לגרום לתופעה להתפשט כמו מגיפה.

מצידנו אנחנו מתמקמים בצד של החיים. אנחנו רוצים לתת מרחב לדיבור על האפשרות שאין להם טעם או שאדם מסוים לא מתאים לחיים, אבל ברור שאנחנו לא מקום שנוצר כדי לתת מרחב למות. בפרטיות של הקליניקה ברור לי שכדי שאדם יוכל לבחור בחיים, כדאי שיהיה מי שיהיה מוכן ללוות אותו בירידה לשאול, במקומות בהם החיים האלו נראים הכי תלושים ומיותרים. גם בסוטריה אנחנו מנסים לעשות את זה, אבל כקבוצה זה יותר מסובך. יש משהו מערער במפגש עם התהומות האנושיים, וזה עניין של בחירה אישית איך וכמה לעשות את זה. בינתיים אנחנו ממשיכים לחפש את דרכנו, בין החשיבות של מתן מרחב לכל קול, כמה חריג וקשה שהוא לא יהיה, לבין הרצון לשמור על הקבוצה ולשמור על אלו מאיתנו שעבורם זה יותר מדיי.

בלוג סוטריה השרון מספר 3 – מגלים את עצמנו

3/1/2021

כאשר עבדנו לקראת הקמת בית סוטריה השרון הדבר העיקרי שחשבנו עליו היה הצטרפות לשינוי שכבר התחיל במערכת בריאות הנפש – יצירה של מרחב מקבל, ביתי, ועם כמה שפחות שיפוטיות, שיאפשר לאנשים לעבור משברים נפשיים בתנאים כמה שיותר טובים. בשנה וכמה חודשים שהבית עובד למדנו הרבה והתמקצענו – בין השאר צברנו ניסיון בהתמודדות עם מצבי קצה, למדנו על גבולות ההכלה של הבית ועל כוחה של קהילתיות. אבל אולי תהליך הלימוד הכי משמעותי שמתרחש בבית, לפחות עבורי, הוא הלימוד וההתפתחות של הצוות ועבודת הצוות. עבורי כמנהל הבית זו גם התפתחות של הבנת התפקיד שלי. נקודת הפתיחה האישית שלי (גם מניסיון קודם) הייתה שכדי לעשות את התפקיד באופן שלא יענה אותי יותר מדיי אני זקוק מראש לצוות חזק שיהיה שותף ללקיחת האחריות ולהתלבטויות הרבות שידעתי שיהיו. כמובן שלא מדובר רק ביכולות מקצועיות, אלא באנשים שחולקים השקפת עולם ושידעתי שיש תחושת שותפות, חברות ואפשרות של שיתוף פעולה. כך יצאנו לדרך מספר אנשים, וכך גם עבדה בניית הצוות בהמשך. חלק מהתפיסה הטיפולית שהגעתי איתה, הרבה דרך הפסיכואנליזה הלאקאניאנית, היא שמועיל הרבה יותר להתמקם בעמדה של מלווה ותומך במשברים נפשיים קשים מאשר בעמדה של אדון – בין אם זה אדון של הידע כמו פרופסור באוניברסיטה ובין אם זה אדון של הסמכות כמו קצין בצבא. תפיסה זו התאימה גם לשותפים לדרך, שראו ערך רב ביצירת מקום שמאפשר עד כמה שאפשר לתת למוטיבציה והמשאלות של הדייר להוביל את השהייה, ובמיוחד לרצונו להקל על מכאוביו וקשייו. להתמקמות כזאת מול הדיירים יש משמעות גם בתוך הצוות, כי לאיש מקצוע ותיק אין בהכרח יתרון ביכולת להיות עם אדם ברגעיו הקשים, לתמוך בו ולהבין מה הוא צריך (עוד אנסה להתייחס בהמשך בכל זאת לערך של הידע והניסיון). חלק מהתפיסה של סוטריה המקורית הייתה יצירת קהילה טיפולית שאינה בנויה על אנשי מקצוע, מתוך רעיון שדווקא קהילה כזאת יכולה להיות פחות שיפוטית ויותר טיפולית עבור אנשים שנמצאים במשבר וחווים קושי גדול להתחבר לאנשים. גם אנחנו נוכחנו שהליווי המתמשך של אדם ברגעיו הקשים תלוי במידה רבה ביכולות האנושיות של האדם שנמצא לצידו, ולא בהכשרה מקצועית ספציפית. עוד הבנה שהתגבשה עבורנו הייתה שהמרחב הפחות שיפוטי ויותר מקבל שאנחנו מנסים ליצור הוא מרחב גם עבור הצוות וגם עבור הדיירים. זה אולי מובן מאליו, אבל כדי לייצר מרחב כזה עבור הדיירים גם הצוות צריך להרגיש שמותר לו להביא את כאביו ושגעונותיו ולדעת שבדרך כלל לפחות זה יתקבל בחיוך (ובפעמים אחרות בבכי וכעס וניסיונות ארוכים לפתור מצבים מסובכים). כך הבנו בהדרגה שבעצם אנחנו לא רק מקום עבודה, אלא אנחנו מרחב של התפתחות אישית של כל אחד מאיתנו, מרחב שבו כל אחד מוזמן להביא את עצמו לקהילה ובעזרת תמיכה לגלות את ההשפעות שלו על אחרים ושל אחרים עליו. ניסיון לייצר מרחב כזה שבו אנחנו מתאמצים לאפשר לכל אחד להשמיע את קולו מסבך מאוד את החיים במובנים רבים, בין השאר כי קשה מאוד לנהל כזאת אוסף אינדיבידואלים, אבל אני רוצה להתחיל דווקא במה שזה נותן.

ההיתקלות בקשיים כל כך גדולים של אנשים שמגיעים אלינו מפגישה אותנו ואותי ספציפית שוב ושוב עם חוסר אונים ועם קושי גדול לדעת מה הדבר הנכון שכדאי לעשות. ההכרה שבסופו של דבר יש כאן צוות גדול ומגוון שמתמודד עם השאלות הגדולות האלו היא מאוד משחררת, וגם מאפשרת יצירתיות ומפגש עם אפשרויות שלא היו עולות על דעתי. שוב ושוב אני רואה דברים יפים קורים בסוטריה, דברים שבשום פנים ואופן לא הייתי יכול לחשוב עליהם או לכוון את יצירתם. גם הדיירים וגם הצוות מרגישים שהידע לא ממוקם אי שם למעלה, וזה מעלה שאלות והצעות בתדירות גבוהה – לשנות את מבנה ישיבות הצוות, לבנות בריכת דגים בחוץ, להפסיק שהייה של דייר, לצאת לטיול עם הדיירים ועוד ועוד. כאמור – זה נכון גם על הדיירים וגם על הצוות. ההכרה של הדייר שהוא במקום שהוא יכול להשפיע עליו, שהוא יכול להשפיע על תהליך הריפוי שלו, מעודדת אותו להיות אקטיבי יותר ביחס אליו. זה יכול לקרות בשיח משותף עם המשפחה שלו, או בשיח עם מספר אנשי צוות שיושבים עם הדייר ומנסים לחשוב על כיוון טיפולי יחד איתו. המחיר שנדרש מהמנהל לפעמים – ויתור על נרקיסיזם מסוים ואשליה כאילו כל המקום מתנהל כמו מכונה גדולה שהוא מכוון – אינו גדול כל כך בעיניי. בימים טרופים אלו אני צופה במנהיגות של המדינה, ורואה כמה נורא דברים מתנהלים כאשר אלו שנמצאים בראש מנסים תמיד להיות מעל אלו שמתחתיהם ולקבל את הקרדיט עבור כל מה שקורה כאילו זה רק בגללם. כלומר, הגילוי עבורי הוא שיש כאן ממש win win – גם המנהל זוכה לישון בלילה ולהנות מהיצירתיות והחכמה של אנשים שמוכשרים הרבה יותר ממנו בכל מיני תחומים, וגם מתקבלות בסופו של דבר החלטות יותר טובות ושקולות מאשר החלטות שמתקבלות באופן היררכי. גם התופעה המוכרת של Group Think מתרחשת הרבה פחות ככה, כאשר מראש השיח אינו סובב דמות אחת שעל פיה יישק דבר. אין לנו מחשבה במודל הזה שאפשר לוותר על בעלי תפקידים. למנהל יש תפקיד, כמו גם למלווה למרכז הטיפול ולפסיכיאטר. התפקיד מגדיר כל מיני דברים וגם מכוון לפעמים להחלטות מסוימות – אני רואה עם הזמן שהתפקיד כמעט מחליט עבורי כל מיני החלטות כמו הגבלות קורונה לכולנו או לפעמים הפסקת שהייה של דייר כאשר גבולות מסוימים שלנו נחצו – אבל דווקא בדברים המסובכים ביותר מתעמעמים התפקידים ועולים הקולות השונים של כולנו. סיבוך נוסף שאנחנו נתקלים בו הוא העניין הכספי. כמו מרבית מוסדות בריאות הנפש, משולמות אצלנו משכורות מאוד נמוכות. הדרישה שעלתה בתוך הצוות היא לפתוח גם את הנושא הזה – לפתוח את תקציב העמותה ולראות כיצד מתחלק הכסף וכיצד אפשר לעשות זאת טוב יותר. אנחנו בתוך התהליך הזה עכשיו, ומקווים שנצליח לעשות משהו בעניין. לפני כמה ימים איש צוות שלנו, יאיר אורן, עשה לנו הרצאה על ארגונים שעובדים בצורה לא היררכית. באופן מעניין הוא סיפר לנו שכל ארגון מגלה את הדבר הזה בעצמו וממציא את עצמו. עוד הוא סיפר שהארגונים האלו מתפתחים לא מתוך תוכנית סדורה לטווח ארוך אלא יותר בגילוי וטעיה. המשאלה שלי כאן היא לשתף בגילוי וטעיה שלנו. אפילו שהרבה אנשים כבר גילו את הדבר הזה, עבורי זהו גילוי גדול, וזה משמעותי במיוחד כי כל כך הרבה ארגונים לא עובדים בצורה הזו. למעשה כבר די הרבה חודשים שאני רוצה לכתוב על זה, אבל משהו עצר אותי. בשיחה עם חבר Dani Yedid הבנתי משהו על מה שעצר אותי – שזה נשמע אוטופי מדי, ובעגה הפסיכואנליטית זה מפספס את דחף המוות והביטויים המגוונים שלו. מה שבטוח הוא שעבודתנו ביום יום היא מאוד לא אוטופית, ורוויה התמודדויות עם מתחים, כעסים וקשיים בתוך הצוות ומחוצה לו. פרויד סיפר על מספר מקצועות בלתי אפשריים – חינוך, ממשל ופסיכואנליזה – ואני לא חושב שהדברים שנכתבים כאן סותרים את מה שהוא כתב. המיוחד בעיניי בהבנות האלו שהן כוללות את זה שאנחנו מקבלים את המוגבלות שלנו כיחידים וכקבוצה, ודווקא מתוך זה מאפשרים לתנועה להתרחש באופן ספונטני יותר. אני חושב שאופן ההתגבשות הציוותי הזה מושך ומשמר אנשים מיוחדים, ויוצר עבורי תחושת שייכות וחיבור שאף פעם לא הכרתי במקום עבודה. לפעמים נמאס לי מתפקידי כמנהל ויש לי ציפייה כבר לשלב שתהיה החלפה ומישהו אחר ייקח את התפקיד, אבל בינתיים למרות העול הזה טוב לי להיות חלק מהדבר היפה הזה שנבנה, ואפילו אני יכול להנות מלקבל קרדיט על כל כך הרבה דברים יפים שאנשים אחרים עושים.

בלוג סוטריה השרון מס' 4 – כסף

18/6/2021

בקרוב נחגוג שנתיים לבית סוטריה השרון, ומהפיכת הבתים המאזנים בעיצומה. 13 בתים כבר פועלים, קופות החולים מממנות את השהייה באופן מלא במרבית הבתים, ונראה שיוזמות דומות ומשלימות צצות כפטריות אחרי הגשם – בסוטריה ומחוצה לה. הבית שלנו רוב הזמן מלא, דיירים עוברים תהליכים יפים, ואנחנו מעמיקים, לומדים ומתפתחים כל הזמן. לפני שלושה שבועות בילינו ביחד סוף שבוע בים כל הצוות, והיה תענוג לראות את המסירות והאהבה מופנים פנימה – בסדנת קולות שהעביר לנו בהתנדבות אור, במפגש צוותי אינטימי ומחבר, והרבה כיף והשקעה שעטפו אותנו.

ובכל זאת דכדוך מסוים מלווה את הצוות, ועליו אני רוצה לכתוב הפעם. מהרגע שפתחנו ידענו שיש מגבלה אחת מאוד משמעותית למודל – השכר הנמוך מאוד של הצוות. השכר קשור לתמחור הבסיסי של יום שהייה של דייר (900 ₪ ליום, במימון קופה או במימון פרטי) שמגדיר באופן מאוד ברור את גבולות התקציב של הבית (מעבר לתרומות שמקבלת העמותה שמכסות חריגות והשקעות שונות), ולנורמה הקיימת של השכר בבריאות הנפש הארץ. הדבר נכון לאנשי מקצוע ולמלווים, שכולם מרוויחים שכר שלא מכבד בכלל את העבודה שהם עושים. תהיתי אם לכתוב מספרים כאן – בינתיים מוותר בגלל המבוכה. יש מעט שמרוויחים יותר – בניהול ובפסיכיאטריה – אך גם כן פחות בהרבה מאפשרות מקבילה לעבודה בחוץ. הקושי הוא בתחושה שאנחנו יוצרים מקום מיוחד, עם אנשים מוכשרים וטובים ויחסי צוות שיתופיים, מיוחדים וקרובים, והדבר הזה מורגש ומושך אליו עוד אנשים. עוד עובדים שמוכנים להצטרף בשכר הנמוך הזה, מתנדבים שמגיעים ומבשלים ועושים יוגה ועוזרים לנו ביום יום, וכך אנחנו נותנים כתף למערכת שבנויה על ניצול ועל שכר בלתי הולם לעובדים שלה. והעצבות שלנו קשורה להבנה שכך זה לא יוכל להחזיק. מרבית המלווים נמצאים איתנו מההתחלה, אך ברור שהם לא יכולים לאורך זמן לחיות עם השכר הזה, לא יכולים ולא רוצים. ברור שלדבר הזה תהיה השלכה גם על איכות העבודה שלנו, כי המלווים אצלנו מבלים את מרבית השעות עם הדיירים בבית, ומהווים החזית הטיפולית של הבית. מתמודדים עם מצבי חירום, יוצרים קשרים אינטימיים ושומעים על פגיעות וחרדות של הדיירים, ושותפים מלאים למפגשים עם משפחות ולעבודה על התוכנית הטיפולית. זאת התמקצעות שהערך שלה רב, רק שאין לנו אפשרות לתגמל אותה בכלל. כעת אנחנו יכולים להנות מזה שמה שאנחנו עושים מושך אנשים מיוחדים וטובים ואנחנו מצליחים לגייס אנשים טובים, אבל ניצול זאת לא תוכנית עבודה, בטח לא אם יהיו בארץ 100 בתים מאזנים. וכאן עולה השאלה הרחבה יותר – איך עושים שינוי חברתי? איך אפשר ליצור מצב שבו במערכת הבריאות יש שכר מכבד גם מחוץ למוקדי הכוח? בקרוב מצטרפת אלינו עובדת חדשה ושוב פעם אני מתבייש. זאת אישה ממש מוכשרת, אם לשלושה שמתכוונת לעשות הסבה לעבודה סוציאלית וכבר יש לה ניסיון בתחומים טיפוליים אחרי שכבר עברה לתחום לפני מספר שנים. השכר שתקבל יהיה שכר לחלוטין בלתי הולם ושאינו מאפשר קיום בכבוד מינימלי. תנאי התעסוקה האלו יוצרים מצב בו רבים מהעובדים בתחום מגיעים מרקע כלכלי חזק או בונים על בנות ובני זוג שיפרנסו אותם כדי שיוכלו לעבוד בעבודה חשובה ומשמעותית כמו זו.בקרוב נחגוג שנתיים לבית סוטריה השרון, ומהפיכת הבתים המאזנים בעיצומה. 13 בתים כבר פועלים, קופות החולים מממנות את השהייה באופן מלא במרבית הבתים, ונראה שיוזמות דומות ומשלימות צצות כפטריות אחרי הגשם – בסוטריה ומחוצה לה. הבית שלנו רוב הזמן מלא, דיירים עוברים תהליכים יפים, ואנחנו מעמיקים, לומדים ומתפתחים כל הזמן. לפני שלושה שבועות בילינו ביחד סוף שבוע בים כל הצוות, והיה תענוג לראות את המסירות והאהבה מופנים פנימה – בסדנת קולות שהעביר לנו בהתנדבות אור, במפגש צוותי אינטימי ומחבר, והרבה כיף והשקעה שעטפו אותנו. ובכל זאת דכדוך מסוים מלווה את הצוות, ועליו אני רוצה לכתוב הפעם. מהרגע שפתחנו ידענו שיש מגבלה אחת מאוד משמעותית למודל – השכר הנמוך מאוד של הצוות. השכר קשור לתמחור הבסיסי של יום שהייה של דייר (900 ₪ ליום, במימון קופה או במימון פרטי) שמגדיר באופן מאוד ברור את גבולות התקציב של הבית (מעבר לתרומות שמקבלת העמותה שמכסות חריגות והשקעות שונות), ולנורמה הקיימת של השכר בבריאות הנפש הארץ. הדבר נכון לאנשי מקצוע ולמלווים, שכולם מרוויחים שכר שלא מכבד בכלל את העבודה שהם עושים. תהיתי אם לכתוב מספרים כאן – בינתיים מוותר בגלל המבוכה. יש מעט שמרוויחים יותר – בניהול ובפסיכיאטריה – אך גם כן פחות בהרבה מאפשרות מקבילה לעבודה בחוץ. הקושי הוא בתחושה שאנחנו יוצרים מקום מיוחד, עם אנשים מוכשרים וטובים ויחסי צוות שיתופיים, מיוחדים וקרובים, והדבר הזה מורגש ומושך אליו עוד אנשים. עוד עובדים שמוכנים להצטרף בשכר הנמוך הזה, מתנדבים שמגיעים ומבשלים ועושים יוגה ועוזרים לנו ביום יום, וכך אנחנו נותנים כתף למערכת שבנויה על ניצול ועל שכר בלתי הולם לעובדים שלה. והעצבות שלנו קשורה להבנה שכך זה לא יוכל להחזיק. מרבית המלווים נמצאים איתנו מההתחלה, אך ברור שהם לא יכולים לאורך זמן לחיות עם השכר הזה, לא יכולים ולא רוצים. ברור שלדבר הזה תהיה השלכה גם על איכות העבודה שלנו, כי המלווים אצלנו מבלים את מרבית השעות עם הדיירים בבית, ומהווים החזית הטיפולית של הבית. מתמודדים עם מצבי חירום, יוצרים קשרים אינטימיים ושומעים על פגיעות וחרדות של הדיירים, ושותפים מלאים למפגשים עם משפחות ולעבודה על התוכנית הטיפולית. זאת התמקצעות שהערך שלה רב, רק שאין לנו אפשרות לתגמל אותה בכלל. כעת אנחנו יכולים להנות מזה שמה שאנחנו עושים מושך אנשים מיוחדים וטובים ואנחנו מצליחים לגייס אנשים טובים, אבל ניצול זאת לא תוכנית עבודה, בטח לא אם יהיו בארץ 100 בתים מאזנים. וכאן עולה השאלה הרחבה יותר – איך עושים שינוי חברתי? איך אפשר ליצור מצב שבו במערכת הבריאות יש שכר מכבד גם מחוץ למוקדי הכוח? בקרוב מצטרפת אלינו עובדת חדשה ושוב פעם אני מתבייש. זאת אישה ממש מוכשרת, אם לשלושה שמתכוונת לעשות הסבה לעבודה סוציאלית וכבר יש לה ניסיון בתחומים טיפוליים אחרי שכבר עברה לתחום לפני מספר שנים. השכר שתקבל יהיה שכר לחלוטין בלתי הולם ושאינו מאפשר קיום בכבוד מינימלי. תנאי התעסוקה האלו יוצרים מצב בו רבים מהעובדים בתחום מגיעים מרקע כלכלי חזק או בונים על בנות ובני זוג שיפרנסו אותם כדי שיוכלו לעבוד בעבודה חשובה ומשמעותית כמו זו.

כל מה שאני כותב כאן זה חדשות ישנות ונוגע לאלפי אנשי טיפול בבתי חולים, מרפאות ומוסדות אחרים ברחבי הארץ, ואני כותב את זה בניסיון לצעוק את מה שכולם יודעים. ספציפית אלינו – החידוש בעבודה שלנו קשור לשינוי המבנה הארגוני הפסיכיאטרי, להבנה שמפגש אנושי וריפוי קשורים לקהילתיות ולמפגש לא סמכותני בין מתמודדים לצוות טיפולי, אך אי אפשר לעשות שינוי אמיתי בלי לעשות שינוי כלכלי שמלווה אותו. אי אפשר לפזר את האחריות והמקצועיות בין אנשי המקצוע והמטפלים, בלי לדאוג לפיזור ותגמול הולם של כולם. אז בינתיים אנחנו מחפשים מעקפים – אנחנו מחפשים דרך ליצור עבודה פרטית גם למלווים, וליצור מודל של עבודת צוות דומה לסוטריה גם מחוץ לסוטריה – שתפנה לשוק הפרטי. ליצור מצב בו לפחות מחוץ לסוטריה יוכלו כולם להרוויח באופן ראוי. אבל זה פתרון שמקבל את העיוות של המערכת, וככזה הוא משתף פעולה איתה. לא נראה לי שזה יזיז למישהו אם נצא לשביתה, ולא נראה לי שהעמותה תעמוד בזה, והאמת שאני לא ממש יודע מה אפשר לעשות חוץ מלהמשיך לג'נגל ולנסות לקיים את הדבר היפה הזה בלי שבאמת יש מודל כלכלי אמיתי לפעולה טובה שלו. מה אתן אומרות?

בלוג סוטריה השרון מספר 5 – שיתופיות

29/12/2021

בבלוג הקודם סיפרתי על הגילוי שלנו בסוטריה השרון של הערך של מבנה ארגוני שיתופי, שבו יש תנועה של ידע, חשיבה וקבלת החלטות דרך ובעזרת מגוון רחב של אנשי צוות וגם דיירים בבית. הערך שבגילוי הזה ממשיך ללוות אותנו, ומה שבהתחלה היה חידוש מעורר חשש הפך להיות נורמה שהיום קשה לנו לחשוב על לעבוד אחרת ממנה. בתוך כך סוטריה השרון הייתה חלק מסוטריה ישראל, עמותה שעבדה בדומה לארגונים אחרים עם מערכת ניהול היררכית. היה לנו מנכ"ל ומנהל מקצועי, ויחד אתם צוות ניהול שמקבל החלטות. לאורך הרבה זמן חשבנו שהדברים יכולים להמשיך להתנהל כך – יחידה שיתופית בתוך ארגון עם ניהול מרכזי. אבל בהדרגה חריקות ובעיות עלו. חריקות שעלו דרך קבלת החלטות על ידי יחידים, חוסר שקיפות שעורר אי נחת, פערים מקצועיים שגילינו רק בדיעבד, ועוד ועוד דברים שוטפים שגרמו לנו לחשוב ששינוי ארגוני פנימי נדרש עבורנו. ארגון שמבקש להפוך את האנשים שעוברים משברים נפשיים לאנשים שיכולים לבחור ולקבל יחס וטיפול שהוא בגובה העיניים, לא יכול שלא לפעול כך פנימה ביחס לעובדים שלו.

מי שעבד במערכת הרגילה של בריאות הנפש יודע שהיא מלאה אנשים טובים, אנשים שעושים כמיטב יכולתם לתת שירות ולעזור לאנשים שפונים בשעתם הקשה. עם זה, מי שעבד ומכיר היטב את מערכת בריאות הנפש יודע גם על חסרונותיה החמורים והמקרים הרבים בה אנשים יוצאים פגועים ולא מקבלים טיפול הולם באשפוזים ושירותים מרפאתיים. כאן חשבתי לרגע על מושג מקורס פסיכולוגיה חברתית – טעות הייחוס הבסיסית. אנשים נותנים יותר מדיי משקל לעניינים אישיותיים ופחות מדי משקל למבנה ולנסיבות שגורמים לאדם לפעול בצורה מסוימת. כך, ההבנה שמתבהרת לי ולנו יותר ויותר, שחלק עמוק מהבעיה בשירותי בריאות הנפש לא קשור בכלל לפרסונות הפועלות בו אלא למבנה. המבנה הוא לא רק התקצוב הנמוך ובעיות התשתית החמורות הקיימות, אלא שמערכת בריאות הנפש כולל מערכות השיקום בנויות על מערכת היררכית רפואית שבה יש דרגות על הכתף של כל עובד. הפסיכיאטרים נמצאים בראש, וגם אצלם הוותק והבכירות במערכת קובעת באופן עמוק מי מחליט ואיך. אם שוב לקחת דוגמה מניסוי פסיכולוגי מפורסם, לא משנה את מי ישימו במערכת שבה יש סוהרים ואסירים הנתונים לשליטתם הבלעדית והלא מפוקחת, הסוהרים יתחילו להתעלל באסירים. ברור שאין כאן אסירים וסוהרים, אך יש כאן מערכת היררכית שמקבלת אחריות על היבטים רבים מאוד בחייהם של אנשים (כמו שגופמן מדבר על מוסדות טוטאליים) שבאופן מבני אי אפשר לצפות שהחוליה החלשה ביותר בה, המטופלים, תזכה להעצמה וליחס ראוי שכן היא כולה בנויה באופן שממקם את הידע והכוח למעלה בפסגה.

אני קופץ חזרה לסוטריה, ולמשבר אליו הגענו. בתוך כל מיני תהפוכות כולל סגירת בית הנשים ומנכ"לים שהתחלפו, הבנו שהבעיה היא לא פרסונלית. העניין הוא לא למצוא מנכ"ל יותר טוב או מנהל אחר יותר טוב, אלא העניין הוא מבני. אחרי תקופה של התנסות ולמידה בתוך הבית ודיונים רבים ושיתוף על כך עם חברינו בירושלים, הבנו שארגון מבוסס אמון צריך להתנהל באופן כזה בכל הרמות, ולא רק בתוך יחידה ספציפית. ההתנסות הטיפולית המתמשכת שלנו עם הדיאלוג הפתוח ועקרונותיו רק חיזקה את הקו הזה.

הכיוון שזה לוקח את סוטריה הוא ליצירת מבנה ארגוני חדש. לא עוד מנכ"ל לארגון, אלא מתאמים שהם חלק מהבתים אשר ביחד יובילו את הארגון מבחינה כלכלית וארגונית. לא עוד יצירת אסטרטגיה והובלה של הארגון לכיוון שהיא מתווה, אלא קשיבות לצרכים המשתנים העולים מהשטח ומהצוות, וגמישות ופתיחות ליוזמות שעולות מתוך כך. הדרך הזאת שאנו כבר צועדים בתוכה לא הגיעה מתוך סיעור מוחות וחשיבה, אלא הגיע מתוך משבר וכאב ומתוך רצון לפתור מצוקה ארגונית שנקלענו לתוכה. מצוקה כלכלית ואישית שמתוכה הבנו שעלינו לקחת אחריות על התנהלות הארגון בכל הרמות שלו, מתוך הבנה שזה חלק אינטגרלי מהשינוי שאנחנו מנסים לעשות. בתוך כל הקושי הזה מצאנו שותפים אשר רואים גם בשינוי הזה שלב הכרחי בשינוי אשר סוטריה והבתים המאזנים מנסים לעשות במערכת בריאות הנפש.

ההבנה שלנו היום היא שכדי לעשות שינוי משמעותי במערכת בריאות הנפש לא מספיק לבנות בתים מאזנים רבים, אלא יש צורך לשנות את המבנה הארגוני בתוך המערכת. אם ללכת קצת קדימה עם התקווה והתוכניות שלנו – כאשר ישתנה המבנה הארגוני ותינתן החשיבות המתאימה לכל העובדים שנמצאים בקו ראשון בעבודה עם הדיירים (שאצלנו זה המלווים) יהיה צורך גם לשנות את מבנה השכר, והניצול המובנה שיש במערכת בריאות הנפש כלפי רבים כל כך מהעובדים לא יוכל להימשך.

אנחנו צועדים את צעדינו הראשונים בדרך הזו, ויחד עם חדוות העשייה אנחנו עם חששות. קיבלנו תמיכה כלכלית ראשונית, אבל נצטרך גם בזה להפשיל שרוולים ולעסוק יותר גם בגיוס כספים. מניח שגם על זה אכתוב בקרוב. אנו פועלים בתוך מציאות של סד תקציבי מאוד מוגבל, עם מימון מוסכם על קופות החולים ליום שהיה בבית מאזן שמאוד קשה לפעול לפיו. ועם זה אנחנו עם הרבה התלהבות והרבה אמונה שאנו נוגעים כאן במשהו עם חשיבות מאוד מאוד גדולה. אחד הדברים היפים בתיאור של התפתחות של ארגונים מבוססי אמון – שכל ארגון מגלה את אמריקה בעצמו. אנחנו נרעשים מהגילוי שלנו, יחד עם זה שאנחנו יודעים שהרבה אנשים בהרבה מקומות גילו משהו דומה הרבה לפנינו. אבל זה בדיוק העניין – זאת הדרך שלנו, ואליה אנחנו מזמינים. אז זאת הזדמנות להזמין עוד להצטרף לדרך הזו – מוזמנים לדבר איתנו עם רעיונות לשיתופי פעולה, גיוס משאבים, יוזמות להקמות עוד בתים מאזנים ושירותים ברוח הזו ועוד – לכל זה אנחנו מייחלים ואנו מקווים להיות פרטנרים.

בלוג סוטריה השרון מספר 6 – בין האחד לרבים

5/7/2022

הבית שלנו חוגג שלוש בקרוב, ובכל זאת שאלות ממש בסיסיות צפות ועולות. אנחנו מנסים לנסח את העקרונות שמנחים אותנו, לנסות לאתר את הדגל שתחתיו אנחנו פועלים (אם יש כזה), וזה בכלל לא פשוט.

אחד המתחים האנושיים הבסיסיים ביותר הוא מתח בין האחד לריבוי. בין הרעיון שקיימת אמת, קיימת דרך, ועלינו לחפש אותה ולהתקרב אליה כמה שיותר, לבין הקבלה של הריבוי והחלקיות של המציאות, עם ויתור על עקרון מאחד ומארגן. גם בעידן שבו אנו חיים, אנחנו עדיין מגיעים מתרבות של האחד. תרבות שלמרות כל המכשולים המוכרים מחפשת הנהגה, מחפשת תשובה, מחפשת גוף ידע או סמכות סביבו אפשר להתאחד. במידה רבה זה חלק מהתרבות המונותיאיסטית שגדלנו בתוכה, וחלק מהגישה המדעית שגדלנו אליה שגם היא מחפשת ידע ותשובה אחת לבעיות, עם הנחה שגם אם אין לנו עכשיו תשובה זאת רק בגלל החלקיות הזמנית של הידע שלנו. אם נלך צעד קדימה מדובר גם על המשכיות של חברה פטריארכלית, שבה האבות מגדירים את החוק ואת האמת ומחילים אותם על שאר החברה.

לאונרד כהן כתב – The doctors working day and night but they'll never ever find that cure for love ובאמת גם אלפי שנות מחקר פילוסופי ומדעי לא מצליחים להסדיר את המצב האנושי. לפתור את בעיות האהבה, לפתור את בעיות השנאה, להסדיר את היחסים שבין בני אדם. כך, כאשר אנחנו עומדים מול אדם בשבר נפשי, לא נראה שהמדע יודע לפתור את הבעיה. יש כאלו שמאמינים שזה רק עניין של זמן (ומציאת החומר המתאים), אנחנו בסוטריה קצת פחות אופטימים ולא רואים את עצמנו בתור מי שיודעים לפתור לאנשים את הבעיות. בהמשך לכך, איננו רואים את עצמנו כנייר לקמוס של המציאות וככאלו שתפקידם להבהיר לאנשים מה נכון ומה לא נכון בעולם. אל מול זה, אנחנו מנסים לייצר מרחב שבו יש מקום לכאב ולקושי של אנשים. צברנו הרבה ניסיון בליווי חרדות קשות, במתן מרחב לאנשים שמרגישים שהעולם ממש לא מתאים להם, במתן מרחב לעיבוד של טראומות ובאופן כללי בהזמנה של אנשים במשבר להצטרף לקהילה ולקבל בה מקום.

הגישה הטיפולית שלנו מדגישה את הריבוי, את הצורך והניסיון לתת לכל אדם את המרחב המתאים לו, ומוותרת במידה רבה על האחידות ועל הפרוטוקולים. אנו ממעטים בכללים. למשל: אין אצלנו חובה להיכנס לקבוצות, אין חובה לקחת תרופות, אין חובה לקום בבוקר בשעה מוגדרת ואין חובה להכין אוכל. הדבר נכון גם ביחסים שלנו בתוך הצוות – יש הרבה מרחב לאנשי הצוות לבחור מה הם עושים ומה הם לא עושים. אנו לא מודדים את משך הפגישות עם דייר, לא עוקבים אחרי מה שכל איש צוות עושה במשמרת שלו, ואין לנו הנחה שהאמת הטיפולית או האמת בקשר ליחסים בתוך הצוות נמצאת אצל מישהו מסוים. חלק מהערך שאנחנו מוצאים בחופש הזה הוא שאנו רואים בזה כבוד לאדם. כבוד לדייר שהוא האדון של התהליך שלו ושל ההחלמה שלו, וכבוד לעובד שאנו רואים בו את האחראי להחזקת המרחב ולאחריות על הנעשה במשמרת שלו ובתחומים שלו. זוהי העצמה לא מהכיוון של להגיד לאדם דברים טובים על עצמו, אלא מתוך כך שאיננו מתייחסים אליו כילד שצריך להגיד לו מה לעשות ואיך לעשות, אלא כמי שאחראי על עצמו ואנו סומכים עליו ונמצאים כדי לעזור לו במה שרק ירצה.

עם כל זה – אין לנו מחשבה שמקום יכול להתקיים בלי מבנה וסדר. יש לנו בעלי תפקידים עם תחומי אחריות ברורים. יש לנו קבוצות קבועות. אנחנו עושים מאמץ שהמרחב יהיה נעים ונקי, והכרחי בעינינו שיהיה אוכל מזין וטעים בשעות קבועות.

ובכל זאת אנחנו גם מסתבכים עם המתח הזה בין האחד לריבוי, בין ההבניה לבין החופש, ומשום מה בימים האלו המתח הזה ממש נוכח אצלנו. אולי זה קשור לזה שיש אצלנו קצת פחות מתנדבים ואז יש יותר שעות בלי פעילויות. אולי זה גם קשור לתקופה (שבינתיים חלפה) שקלטנו כמה דיירים שממש לא רצו לקחת חלק בשום דבר בבית, וזה השפיע מאוד על האווירה בבית ויצר התלבטויות רבות שלנו ביחס לדרישות שלנו מהדיירים ולדרישות שלנו מעצמנו.

יש מתח פנימי בין ההבנה שלנו שהטיפול שלנו הוא קהילתי, וכדי שקהילה תוכל לעבוד היא צריכה לשמור על עצמה ולתפקד תחת קודים מסוימים, לבין ההכרה שהעבודה שלנו היא לנסות לקבל אנשים שנפלטו אל מחוץ לחברה ולנסות לתת לכמה שיותר מהם מקום אצלנו. לא פשוט לשרטט את הגבולות במצב הזה – האם אדם יכול להתעלם מאנשי צוות או לדבר אליהם בגסות? לא לבוא לשום פעילות? לא לתת יד לשום דבר בבית? ומהצד שלנו הצוות – האם תפקידנו לדאוג לבדר את האנשים? לעודד אותם לעשות ספורט? לנקות עבורם? לגרום להם לצאת מהמיטה בבוקר כשהם לא רוצים? להתעקש לדבר איתם כשהם מסתגרים?

שאלת האחד והריבוי היא גם שאלה של סנטדרטיזציה – כמה שונות אנחנו יכולים להכיל בצוות מבחינת האקטיביות והפסיביות בתוך העבודה, מבחינת הדרישות מהדיירים והגבולות שמוכנים לשאת? מי מסמן את גבול ההכלה שלנו? – האם זה נקבע על ידי האדם האדיש ביותר? הרגיש ביותר? העצבני ביותר? לפי הרוב?

בארגון מבוסס אמון כמו שלנו, שבו איננו מניחים שהדברים נקבעים פשוט לפי ההיררכיה הארגונית, ההתלבטויות האלו ממש לא פשוטות. אנחנו טועים לכל מיני כיוונים, ומנסים בכל זאת לגבש לנו דרכי עבודה שנכונות לנו כקהילה. ברור שכארגון אנחנו רוצים לפעול מתוך מקום לריבוי, מתוך מקום לדיאלקטיקה ולשונות של הדיירים שלנו ולשונות שלנו. ועם זה – גם אנחנו רוצים סדר וכללים, ולא כאוטיות. אולי אחרי שלוש שנים נוספות כבר נדע לנסח יותר טוב את התשובה שלנו למתח הזה, אבל בינתיים אנחנו בעבודה וממש נשמח לשותפים לחיפוש הזה.

בלוג סוטריה מספר 7 – סלון סוטריה

28/9/2023

בית סוטריה השרון חגג החודש יום הולדת ארבע, סלון סוטריה יצא לדרך, וזאת הזדמנות לנסח ולספר יותר על מה שאנחנו עושים בסוטריה ועל מה שאנחנו מתחילים לעשות בסלון. מלכתחילה ידענו שאנחנו רוצים לתת לאנשים במשבר סביבה ביתית, חמה, לא שיפוטית ותומכת לעבור בה משברים נפשיים. עוד ידענו שאנחנו לא מאמינים באבחנות פסיכיאטריות, ושאנחנו רוצים ללוות אנשים בגובה העיניים ומתוך ניסיון לתת מקום לסיפור האישי של כל אחד ואחד. כמו שסיפרתי כבר בבלוגים קודמים (מופיע באתר של סוטריה), בהדרגה גילינו את הערך של עבודה שיתופית במבנה פחות היררכי, דבר שבהמשך הוביל גם לשינוי במבנה הניהולי של העמותה שלנו. ההבנה הייתה שבעצם החיבור בין אנשי הצוות, אופני התקשורת בתוך הצוות, מבנה הישיבות, הכללים והנורמות שלנו, הם כולם משמעותיים ביותר לאופן שבו אנו מלווים את הדיירים שלנו, הרבה יותר מכל סמינר תיאורטי או טכניקה טיפולית כזאת או אחרת. תנועה נוספת שהתרחשה הייתה התבססות והתפתחות תפקיד המלווים, אותם אנשי צוות שנמצאים בבית במשמרות 24/7. המלווים תפסו תפקיד מרכזי ביותר בכל ההיבטים הטיפוליים בבית, דבר שהתרחש גם בזכות ההתאספות של חבורת אנשים מוכשרת וחכמה במיוחד, וגם בזכות התחלופה הנמוכה מאוד של המלווים ובכלל של אנשי הצוות בבית דבר שיצר מצב של צוות ותיק ועתיר ניסיון.

מה שגילינו הוא שלעיתים במקביל לעבודה המסורתית של בריאות הנפש, שכלל יצירת תוכנית טיפולית ושיקומית וחיבור לאנשי טיפול ושיקום מחוץ לסוטריה, התפתחה התבוננות ותוכנית טיפולית אחרת ועמוקה יותר, עמוקה יותר ממה שאנחנו בד"כ הכרנו מניסיוננו בעולם בריאות הנפש. השאלות שעלו היו ביחס לכל דייר בנפרד. ניסיון להבין את העמדה הסובייקטיבית שלו ביחס למשבר שלו, ביחס למה שעוצר אותו בחיים, ביחס לבני משפחתו ולקרובים לו, ובכלל ביחס לרצון לחיות. ההבנה שעלתה היא שלא באמת ניתן לעשות תוכנית כלשהי, בלי שאחריות עוברת לדייר ובלי שהדייר פוגש באופן ברור את הצדדים בתוכו שמונעים ממנו מלהתקדם. זה נשמע כמו טיפול פסיכואנליטי של שנים, אבל מדובר שמשהו שקרה בתוך הבית מתוך היכרות אינטימית ושהייה ביחד במשך שעות וימים, ומתוך שיחות אישיות שנעשו על ידי אנשי צוות שונים ולאו דווקא על ידי המטפל הראשי של האדם. באופן הדרגתי התאמנו את מבנה העבודה שלנו לקידום תהליכים כאלו, כך שהיום אנו משתדלים שיהיה צוות שמלווה דייר, שיכול להיות מורכב ממקצועות שונים – אנשי אמנות, עבודה סוציאלית, ליווי, פסיכולוגיה, מטפלי גוף נפש – אך הדגש בו הוא על החזקה משותפת של הדייר וניסיון להחזיק ולעזור לו לפגוש את שאלות עמוקות שבבסיס המשבר שלו, שאלות שבלי התמודדות איתן לא באמת אפשר להתקדם לכיוון של שיקום וחזרה לחיים. מתוך הניסיון לנסח את הרצון של הדייר, אנו יוצאים גם לתוכנית שיקומית, עבודה עם בני משפחה וחברים, וניסיונות לחזור ולהתחבר לעולם.

תהליכים אלו לא מסתיימים בסוטריה. עד כה הזמנו חלק מהאנשים להגיע פעם בשבוע כדיירי יום אצלנו כדי ללוות את המשך התהליך, וכדי להרחיב ולפתח את התהליך הקמנו את סלון סוטריה בעין שמר. סלון סוטריה הוא ניסיון ליצור מעין אשפוז יום סוטריה, מקום שמאפשר לסוטריה להתקיים גם במקום שאינו כולל לינה. סלון סוטריה עומד על שתי רגליים. רגל אחת היא האמנות, שכמו שהיא מרכזית בסוטריה השרון היא מרכזית גם בסלון. יצרנו יום שבו הסטודיו הפתוח הוא במרכז, וכך מעבר לשהיה המשותפת, לבישול ולארוחה, אפשר לגעת בדברים ולגלות אותך דרך החומר והמילים שמלוות את העבודה. זה גם המשך לסטודיו עושים מקום שפעל גם ברמת השרון וגם בבנימינה וכבר נתן מרחב כזה להרבה אנשים. רגל שניה היא הליווי, וכאן בנה צוות המלווים תוכנית טיפול שמנסה להפוך לשיטתי את מה שקרה בסוטריה בשיא המשבר של האדם. לעזור לכל אחד לנסח התמודדויות ומטרות, וללוות באופן מתמשך כל אחד במפגש עם היומיום שלו ועם המטרות שהוא מנסה להשיג. כל זה נעשה תוך ניסיון להפוך את הסלון למרחב משותף, שבו כולם תורמים לעשיה השוטפת שלו שכוללת בישול, ניקיון ודאגה לסביבה נעימה.

כמו שאת מה שאנחנו עושים בסוטריה לא ממש תכננו מראש, אנחנו בטוחים שגם הסלון ילך ויבנה באופנים שקשה לנו לחשוב עליהם. אנחנו ממש מתרגשים שמשהו חדש כזה קורה, וחושבים שהוא יוכל לעשות הרבה טוב בעולם. מקווים שהסלון יתן מרחב קהילתי לאנשים, אותה קהילתיות שכל כך נדרשת כדי שאדם יוכל לעשות שינויים משמעותיים בחייו. ממש נשמח שתשתפו ותספרו על קיומו של הסלון למי שיכול להיעזר בזה, וגם נשמח לבוא למסגרות ולספר עליו ובכלל על מה שאנחנו עושים.

בלוג סוטריה השרון מספר 8 – יום הולדת 5 לבית

22/9/2024

הבלוג שקיוויתי שילווה את פעילות הבית האט וכמעט נעצר בשנתיים שלוש האחרונות. זה קשור לדברים שאני עברתי, אבל קשור גם לתהליכים יותר ויותר מורכבים שהצוות והבית עבר שלא היה לי פשוט לנסח החוצה. בהרצאה שנתתי לאחרונה אמרתי שהבית הוא קצת חוץ טריטוריה לעולם, מקום שחוקי העולם לא חלים עליו לגמרי, וככזה גם לא פשוט לי לתקשר אותו החוצה. זה מאפשר לבית להיות מעין מרחב מעבר לדיירים ולצוות, מקום שבו אפשר קצת לטשטש את הגבולות הכאילו ברורים בין דמיון ומציאות, בין שפיות לשיגעון, ולאמץ חיפוש משותף של הדרך. לא פשוט מתוך המרחב הזה לדבר החוצה, ובכל זאת החלטתי לנסות.

אחד הדברים המשמעותיים שקרו והתחזקו עם הזמן הוא התייצבות של צוות הבית. קורה אצלנו משהו מאוד לא שגרתי למוסד של בריאות הנפש, שהצוות כמעט ולא משתנה. הרוב המכריע של אנשי הצוות – מלווים, מרכזי טיפול, פסיכיאטרים ומטפלות באמנות (ואחות אחת) נמצאים איתנו כבר מספר שנים, ובתקווה לא הולכים לשום מקום. המצב הזה יחד עם מבנה שמראש היה פחות היררכי יצר מצב בו אנחנו מכירים ממש טוב אחד את השניה, לטוב ולרע, והמעמד והמקום של אנשי הצוות נקבע יותר ויותר לפי מי שהם ופחות לפי התפקיד שלהם. זה נשמע כמו דבר טוב, אבל זה גם הרבה בלגן. הרבה נורמות של איך דברים אמורים להתנהלות עברו ועוברות ניעור בלתי פוסק אצלנו. איך נראית הדרכה בין שני אנשי צוות מנוסים? איך נראית ישיבת צוות, או הדרכת מלווים? איך מתקבלות החלטות ואיך מסכימים על כיווני פעולה? השילוב של צוות וותיק עם חבורה שלא מעט ממנה מראש לא היו חובבי נורמות גדולים, שם סימני שאלה על דברים רבים, ואילץ ומאלץ אותנו להמציא כל הזמן. למשל משהו שעבד לנו לזמן מה עד שהפסיק לעבוד – לשבור את ישיבת הצוות ל"פרחים", קבוצות קטנות שנוצרות לפי נושא שמישהו רוצה לעסוק בו, עם חופש לכל אחד להיות דבורה וללכת לאיזה פרח שהוא רוצה לכמה זמן שהוא רוצה. עוד מבנים תפסו צורה ושינו צורה לאורך השנים, ועוד לא נראה שמצאנו פתרון מניח את הדעת לשאלות יסוד של מבנים שטובים לעבודת צוות, אבל התנועה והמוכנות להשתנות הפכו לאבן יסוד של המקום שלנו.

עוד היבט מאוד מרכזי של האבולוציה שלנו הייתה הכניסה של דינה שרתיאל לתפקיד מנהלת הבית במקומי. גם כאן היה משהו שלא כל כך תכננו, אלא התרחש באופן מעט ספונטני אחרי שדינה החליפה אותי בתפקיד בחופשת קיץ קצרה. הרעיון והרצון לשינוי עלה, לצוות מסביב זה נראה כמו רעיון טוב, והתפקיד שכל כך הייתי מזוהה איתו עבר לדינה. אמרתי אבולוציה שלנו, אבל אולי קודם כל זאת היתה אבולוציה בשבילי. כמו שהכניסה לניהול של בית מאזן היה קפיצה בשבילי – מלדבר על חזון בבריאות הנפש להובלה של פרויקט, גם הכניסה של דינה הייתה בשבילי קפיצה מלדבר על משהו ללחיות משהו. מראש היינו שיתופיים, אבל בתוך זה אני גם איש ממש ריכוזי, שהרבה פעמים מרגיש שהוא יודע הכי טוב ותמיד סוגר דברים באופן אישי עם מי שנראה לו הכי מתאים. זה עבד לא רע, והיו הרבה מאוד אנשים שסמכתי עליהם סמכו עליי, אבל בעצם התחבאה גם לא מעט ריכוזיות בתוך השיתופיות שלנו. ודינה הביאה את עצמה ואת הדרך שלה. דינה גם אישה רחמנא לצלן, וזה ניכר. לאט אבל בטוח (כאשר הלאט הוא לא רק אילוץ, הוא אופן פעולה) דינה מנהלת את הבית אחרת. דינה מאפשרת לדברים לקרות באופן אורגני יותר, עם פחות צורך לנהל את המציאות ולגרום לדברים לקרות, ויותר יכולת להתבונן בשינויים ולתת להם לעלות מכיוונים לא צפויים. לדינה הצטרפו יותר שותפים לניהול הבית, ובהדרגה זה הפך להיות יותר ויותר פורמלי. דינה מאפשרת לאנשים לפרוח ולהביא מעצמם, דרך מקומות שהיא מוכנה לא לתפוס בעצמה.

שום דבר לא עבר בקלות, גם לא בשבילי. לאורך השנתיים האחרונות רבים מאיתנו בחיפוש של המקום שלהם בסוטריה ויחד עם זה של מקום בעולם. ללאקאן יש אמירה ידועה (יש יגידו לשמצה) שאין יחס מיני (בין גבר לאישה). בעצם מדובר על מקום בלתי אפשרי בהסדרה של יחסים אנושיים, ואנחנו נתקלנו ונתקלים בבלתי אפשרי הזה שוב ושוב. איך אפשר להתמודד ולסבול את השונות בינינו? את זה שאנחנו לא מצליחים להסכים? איך מישהי יכולה להביא את הטוב שלה, כאשר עבור מישהו אחר זה ממש בלתי נסבל? אלו לא היו שאלות תיאורטיות, אלא מבואות סתומים שנתקלנו בהם שוב ושוב. האתגר הבא שלי להרצאה הוא לנסח יותר על הדבר הזה, על הערך הכל כך גדול במקום שמצליח לתת מקום אמיתי לאנשים גם כאשר זה מתנגש באופן עמוק במה שנראה כמו נורמות של המקום או בנורמות של חלק מהאנשים, או סתם בא לאנשים מסוימים ממש ברע. בכל מקרה התוצאה היא שזאב וכבש גרים ביחד כבר כמה שנים, רק בלי האוטופיה וההרמוניה שכל כך היינו רוצים. אבל גם בלי הרמוניה – אנחנו מצליחים לעבוד ביחד ולתת מקום מכבד אחד לשני, לעבוד ממש בצוות עם הדיירים, וגם לתת לכוחות היצירה של האנשים השונים לקבל ביטוי ולעזור לנו להמציא ולפתח פרויקטים חדשים.

עברו חמש שנים, אבל אין לנו ממש סיכומים. רק בדיעבד נדע להגיד באיזה שלב של הדרך אנחנו נמצאים. ברור לנו שאנחנו לגמרי בתוכה. בסבב האיחולים שעשינו לחמש שנים, בעיקר ניסינו לדמיין באיזה מין מקום נהיה בעוד חמש שנים. האיחול שלי היה – להצליח לשמור על הקהילה–מעבדה הזאת חיה, פחות או יותר עם אותם אנשים, ואני בטוח שעוד הרבה דברים טובים יצמחו מכאן.